״מפלגת העצלנים״ בטוחה בניצחון שלה. עד שאת נכנסת — ונותנת לכולן סיבה לקום.
התסריט שאנחנו בונים, סצנה אחרי סצנה. לחצי על פרק כדי לראות ולשמוע בדמיון את ההמשך.
פנים. אולם ישן. אחר צהריים סגרירי.
כלום לא זז. חוץ מהקש.
נשים שרועות על ספות. אחת גוללת בטלפון, אחרת אוכלת פופקורן. מקרוב מאוד: שלוק ארוך מכוס קולה ענקית. מאחור, הספה ממשיכה את הנאום שלה בביטחון מוחלט.
הספהאז כמו שכבר אמרתי… אנחנו מפלגת העצלנים, ואנחנו ננצח בבחירות הקרובות!
המצלמה
קש, קרח, שפתיים. הנאום מתחיל עוד לפני שרואים מי מדברת.
הסאונד
השלוק קרוב ומוגזם; הנאום רחוק ומהדהד. בלי מוזיקה שמזהירה שמשהו עומד לקרות.
כבר בניסוי הווידאו · הפתיחה והנאום
אותו אולם. כיוון חדש למבט.
ואז הדלת מטיחה אור.
מכה חזקה. אור לבן שוטף את האולם. האגודל נעצר מעל המסך, היד עם הפופקורן נשארת באוויר. מתוך מעט עשן מתחילים צעדים — ורק עכשיו מבינים שמישהי נכנסה.
אנחנו מאחורייך, מעבר לכתף: את הולכת פנימה אל הספה, והיא נאלמת. האור מגיע מאחורי המצלמה. הנשים מסתובבות אלייך. קאטים קרובים לעקבים, לבד ולמבטים שומרים על אותו כיוון.
המצלמה
תקריבים קיצוניים ומבט מעבר לכתף שמחבר בין עמית, הקהל והבמה.